יום שלישי, 12 בספטמבר 2017

יום 2 מתוך 5 - 12.09.2017

מירן קלמנוביץ' | רמה קנטור | אדר שרף

High line, Lincoln center, Colombia campus, Empire state building - BNP publishing.

רפלקציה

High Line - מירן קלמנוביץ'  


ה-High Line, אשר תוכנן על ידי James Corner - Field Operations, Piet Oudolf, Diller
Scofidio + Renfro, משתרע בין הרחובות 34 ועד רחוב Gansevoor. את הביקור שלנו התחלנו בכניסה הדרומית של הטיילת. הכניסה לפארק/טיילת היא דרך מדרגות אשר העלו אותנו מעל לקומת הרחוב.

ההליכה לאורך הטיילת מאפשרת לנו לחוות את העיר בצורה שונה. הטיילת אשר בנויה בין ומתחת לבניינים אשר מקיפים אותה, ממסגרת לנו כל פעם מאין view שונה וספציפי אל העיר או אל הנהר המקיף את העיר. למעשה ההליכה מספרת לנו את הסיפור של העיר ניו יורק. 



לאורך הטיילת קיימים מגוון של מקומות ישיבה. צורת הישיבה הנפוצה ביותר היא על ספסלים דקים, אשר ממשיכים את טקסטורת הריצוף. הספסלים הינם ברוחב של כ-20 ס״מ ויוצרים תחושה של המשכיות למרות היותם סטטים. בשונה מהספסלים הללו, קיימים מספר ספסלים דנמים אשר גם כן ממוקמים לצידי הטיילת בחלקה הראשון. הספסלים ״הדינמים״ מאפשרים מפגש נוסף בין אנשים ולמעשה יצירת פרשנות נוספת למקום הישיבה בצידי הדרך. לאורך הטיילת קיימות שתי נקודות עצירה ייחודיות, נקודות אלו ״מורידות״ אותך מהמסלול הראשי אל טרסות אשר צופות אל תוך רחובות העיר. הישיבה בטרסות, מול חלון זכוכית ענקי, נותנת את התחושה שאנו צופים בסרט. אנו מרגישים את העיר, את הרחובות של ניו יורק, את הבניינים הגבוהים שניצבים אל מול עינינו אבל כל זה מבעד לזכוכית. נוצרת תחושה שאנו צופים בהצגה וזאת ממבט מרוחק שנותן לנו לקחת הפסקה מהעיר. 


בעת ההליכה בטיילת, אי אפשר שלא להבחין בכל הבניינים המקיפים אותנו. עצם היותה של הטיילת מוגבהת מקומת הרחוב, נוצר מפגש לא אופייני ביניינו לבין הבניינים. כתוצאה מכך עוברת בנו תחושה שאנחנו מציצים אל תוך הבתים סביבנו. רוב החזיתות של הבניינים אשר נמצאים בצמוד לטיילת, מאופיינים בשימוש נרחב בזכוכיות, ומפתחים גדולים. בשונה מהטרסות, בהן הזכוכית נותנת לנו תחושה של ריחוק מהעיר, פה הזכוכית משחקת תפקיד אחר. היא מאפשרת לנו קרבה, ובעצם הצצה חטטנית למה שקורה בבתים סביבנו.


בניית הHigh line, גרמה לפיתוח של האיזור, הן מבחינת תיירות, והן מבחינת ארכיטקטורה ונדלן.
בעת הביקור במשרד ההוצאה לאור של מגזין Architectural Records, עורכת המגזין Cathleen McGuigan זרקה לאוויר משפט שלא עוזב לי את הראש. היא אמרה לנו שה-high line, לצד היותו פרוייקט ארכיטקטוני מוצלח, הוא גם אחד הגורמים למחסור של מקומות דיור אשר היו ברי השגה לאוכלוסיה פחות עמידה בעיר. נתון שלא מוזכר בשום מקום. האמירה הזאת הובילה אותי לחשוב האם כל פעם שיוצרים מקום חדש, זה חייב לבוא על חשבון האוכלוסיה. הרי הטיילת החדשה היא עבור האוכלוסיה, היא ציבורית, ופתוחה ללא תשלום. אבל מצד שני היא הביאה לצמיחה משמעותית בביקוש לגור לידה, וכך העלתה את מחירי הנדלן משמעותית. אבל בסופו של דבר זה גלגל. הרי עלייה בביקוש באיזור אחד, גורמת לירידה בביקוש באיזור אחר? לא בהכרח ניתן יהיה להרגיש את הירידה עכשיו, אלא אולי בהסתכלות של כמה שנים קדימה? אני חושבת שלא קיימת תשובה חד משמעית לשאלה הזאת, וכנראה שאני אמשיך להסתובב ברחובות העיר ניו יורק, עם השאלה מהדהדת בין המחשבות.


High Line - רמה קנטור


את הבוקר של היום השני התחלנו בחלקו הדרומי של פארק ההיי ליין.
ערכנו סיור עם אדר' קרן תמיר - מנהלת ב-James Corner Field Operations Office .
הפארק יושב על מסילת הרכבת העילית הישנה ומתמקד ברעיון שימור העבר ושימוש בו לצורך הפארק הנוכחי.
מסלול הפארק הוא קווי, כמו מסלול הרכבת, ואלמנטים קוויים חוזרים ומופיעים לאורכו.
לוחות אבן ארוכים יוצרים את בסיס הפארק ונעלמים לתוך צמחייה פראית הנראית כאילו צמחה שם באופן טבעי וקיימת במקום מאז ומעולם.
מדי פעם, ניתן לראות את לוחות האבן מתרוממים ממפלס ההליכה והופכים לספסלי ישיבה ותצפית.
מיטות מנוחה מונחות על מסילות פלדה ובתחתיהן גלגלים שמאפשרים להסיע אותן על פסי הרכבת ולאחד או להפריד אותן.
בהמשך הפארק מצאנו אזורי משחק שנראה כאילו נוצרו מאלמנטים שכבר תפסו חלק עיקרי בפרוייקט. 
ספסלי הישיבה הפכו לנדנדה וספסל אחר הפך לקסילופון עצום.
הפארק נגיד ומזמין ילדים גם ללא שימוש בתוספות צבעים עזים כפי שמקובל לחשוב, ועשוי באופן חכם ביותר.




 אדר שרף - Columbia campus

הכניסה לקמפוס של אוניברסיטת קולומביה אינה מרמזת על החלל המרשים שעתיד להופיע לנגד עיניך. הכניסה תוכננה כך שתהווה המשך אינטואטיבי לרחוב 116, רחוב מזרח-מערב רחב במנהטן. למרות שבזמן תכנון האוניברסיטה האזור עוד נחשב למרוחק ולא מושך, מק'ים וצוותו רצו שהייחוד של קולומביה יהיה באינטגרציה רבה של האוניברסיטה עם העיר מסביבה. 


בשביל הכניסה ישנו מבנה אבן עם עיטורים היוצר דופן בינך לבין החלל המרכזי של האוניברסיטה. עם ההתקדמות בשביל הולכת ונגלית הפלאזה, חצר רחבת ידיים המוקפת בבניינים בה קיימת תנועה ערה של סטודנטים וחברי סגל המשתמשים במרחבים להליכה, הפסקה ומפגש. 

בשטח האוניברסיטה המקורי, נמצא מהלך מדרגות קצר המוביל לחלקה העליון של הפלאזה ומשם עוד מהלך מדרגות ארוך ופסל של אשה המחזיקה ינשוף (הינשוף מתחבא - צריך למצוא אותו כדי למצוא את התבונה). מהלך זה מסמל את הדרך הלא פשוטה להשכלה, המסתיים בספרייה של האוניברסיטה.


הכניסה הדרמטית לאוניברסיטה והחשיפה להתרחשות הערה שקורית בתוכה, בליווי המהלך הדרמטי אל הספרייה, עוררה בי יראה מסויימת כלפי המוסד. 
אני מאמינה שתחושת קנה המידה שלי לעומת קנה המידה הגדול של הפלאזה והמבנים המקיפים אותה גרמו לי להרגיש חסרת משמעות בתוך המרחב.  


במהלך הסיור תהיתי לעצמי האם מרחב מסוג זה, שתוכנן עבור הכנסייה והתאים את עצמו לציפיותיה ממוסד לימודים מכובד, מתאים ללקוח המודרני שלו, שהוא סטודנט, אקדמאי או עובד במאה ה-21. 

האם עלינו לעדכן את החללים שעוצבו בתקופות ותיקות יותר לעידן המודרני תוך שמירה על הערכים האדריכליים שאנו רוצים לשמר? או שמא אנו צריכים לשמר את המרחב והחוויה שלו כפי שהוא היה?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה