יום שבת, 30 בספטמבר 2017

סיכומים אישיים לקורס

 אדר שרף

Exploring New York's Iconic Landscapes | Reflection

חמישה הימים בהם סיירנו בעיר ניו יורק הותירו בי רושם עז. למרות שזהו אינו ביקורי הראשון, הפעם, לאחר מספר שנות לימוד בפקולטה, גיליתי כי האיכויות הנופיות והאורבניות של העיר נגלות בפני שכבה אחרי שכבה בכל ביקור בה.

במהלך הסיור חקרנו את מגוון החללים הציבוריים הפתוחים שהעיר מציעה לתושביה ומבקריה. בסוף הסיור, חלחלה אצלי ההבנה שלעיר הון חוויתי עצום והיא מסוגלת להציע לבאיה התנסויות שונות וייחודיות בכל פינה. בניו יורק מרוכזים מרחבים רבים מספור אשר תוכננו ליצור בתוכם חוויות שונות המיועדות לערב רב של משתמשים שהדבר היחיד שמאחד ביניהם הוא הרצון להיות בעיר. על אף זרותם של האנשים זה לזה (ואולי בזכות?), המרחבים הפתוחים שיועדו לפנאי, משחק וקשר אנושי שוקקים ברוב שעות היום ומוצפים בזרים המפיחים בהם חיים והופכים אותם לשלהם. ניכר כי לחללים אלו חלק מהותי בגיבוש זהותם העירונית של התושבים הקבועים והמתחלפים בעיר (דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות ביחסם של התושבים אל סנטרל פארק כאל "הלב הפועם" של העיר).
איכות נוספת שעלתה לנגד עיני במהלך הסיור הייתה השימוש בחומרים ובפרטים במרחבים השונים בעיר. לעיתים הורגשה דיכוטומיה מרעננת במרחבים כדוגמת ה-"High line" בשימוש בחומרים מחוספסים כמו בטון, אספלט ומתכת לבין שימוש בצמחייה ובחומרים בעלי מראה "טבעי" כמו עץ ואבן. בשונה מכך, במקומות כמו "Waterfront plaza" שנמצאת בבאטרי פארק סיטי, השילוב בין סוגי החומרים השונים היה הרמוני יותר ונתן לחלל מראה שלם והוליסטי (בעיקר שילובו של הגן הירוק והעדין המסוכך על משתמשיו לעומת הפלאזה רחבת הידיים בעלת המראה המרוצף, המאפשרת בתוכה התרחשויות רבות החל מארוחת צהריים על מושבי השיש הקרירים לצד המרינה ועד הקמת שוק איכרים במרכזה). שני הסגנונות בהם המעצבים משתמשים כדי לפסל את המרחב נראו בעיני נכונים למקום בו הם ממוקמים ומשרתים נאמנה את רוח המקום.

השימוש של המתכננים בפרויקטים כדוגמת Greencare park ו-Jacob Javit plaza במשפחת פרטים המייצגת דרך עיצובה ובבחירת חומריה את מהויות הפרויקט הפתיע אותי לטובה במרבית הפרויקטים שראינו. האופן בו כל מרחב תכנוני, קטן כגדול, תוכנן בצורה מדויקת על מנת שישרת את המשתמשים בתוכו ואלה הצופים אליו באופן מיטבי היווה עבורי מקור השראה לפרויקטים העתידיים שאתכנן.
השפה העיצובית העשירה שראינו בביקורנו בעיר משלבת בתוכה חומריות מגוונת ועם זאת עדיין מצליחה להישאר "נקייה" חזותית.

דבר נוסף אשר הרשים אותי הינו העבודה המוצלחת עם טופוגרפיה שראינו בפרויקטים של משרד Michael Van Valkenburgh: Teardrop park ו-Brooklyn bridge park. לאחר שהתרגלתי לרעיון כי עבודה עם טופוגרפיה היא לרוב פועל יוצא של המצב הקיים של המקום אותו מתכננים, הוקסמתי לגלות כי טופוגרפיה הינה כלי יעיל להשגת תחושה של חלל גדול ומורכב יותר מיחידת שטח נתונה. הדרך בה בשני הפרויקטים הנ"ל השיגו המתכננים חללים עשירים בחוויות, הממסכים את המשתמשים בהם מרעשי העיר הנמצאת במרחק פסיעה מהם דרך פירוק המרחב הנתון למספר חללי ביניים הראתה לי את יתרונותיו של העיצוב הטופוגרפי כמהלך תכנוני מחולל ולא רק כפתרון למגבלה קיימת. חללי הביניים בפרויקטים אלו מוגדרים על ידי עיצוב הטופוגרפיה והצמחייה בהם ומאפשרים הזדמנות לסקרנות, גילוי ושימוש שונה בין אזורי הפארק השונים.

קבוצת האלמנטים שהפתיעו אותי לחיוב במהלך חמשת הימים בעיר בשלל הפרויקטים שביקרנו היו מתקני השעשועים בגינות המשחק השונות. היצירתיות בעיצוב ובחומר והאסתטיקה המוקפדת שנשמרה עם ההנאה הרבה שניכר כי ילדי העיר שואבים מהשהות באותם גינות משחק. אני מאמינה כי המקום שייחרט בזיכרוני הוא מתחם שעשועי המים לפעוטות הנמצא באזור גינות השעשועים שבתוך Brooklyn bridge park. האושר והעליצות שנראו על חיוכיהם של הילדים (וצווחות הצחוק שנשמעו מהם) הבהיר לי מהי בעיניי הסיבה האמיתית לקיום המקצוע שלנו.

לסיום, ההתנסות שלי בבחינת החללים הפתוחים בעיר ניו יורק הבהירה לי את השפעתו היומיומית של הנוף האורבני-הנופי על חייהם של העוברים והשבים בעיר ואת האופן בו לא ניתן להפריד בין דיסציפלינות הארכיטקטורה והאדריכלות נוף בתוך סביבה אורבנית מסוג זה. אך מעל הכל, במהלך הסיור הגעתי עם עצמי לתובנה כי תכנון מוצלח הינו תכנון ש"לוקח בחשבון" את האנשים שיפקדו את המרחב ואת האופן בו הם ישתמשו בו, מכיוון שהם אלו אשר מפיחים בו חיים, דואגים לו ושומרים עליו.

אלי אפשטיין

סיכום 5 ימי סיור בניו יורק, ועוד כמה ימים.

לפני שהגעתי, חברה שאצלה התארחתי אמרה – תהיה מוכן – זה הרבה יותר רועש, הומה ומלוכלך ממה שאי פעם ראית.
לגבי לכלוך – מסכים חלקית.
לגבי רעש – מסכים לחלוטין. כולנו שמנו לב וציינו שהסירנות, לדוגמא, הרבה יותר חזקות מבארץ.
לגבי "הומה" – בהתחלה לא ממש שמתי לזה לב, אבל כשיצא לי להסתובב יותר –הבנתי שהאנשים פשוט לא נגמרים. בכל שעה, בכל יום, יש תנועה מאוד ערה ברכבת התחתית. בכל פארק – כמעט כל ספסל תפוס לאורך כל היום. ברחובות העיר – תמיד אנשים הולכים.
נראה לי שכמות האנשים לעומת השטח היא נקודת התחלה טובה להתחיל ממנה את הניתוח של השטחים הפתוחים בניו יורק.
גם גנים לא מאוד מתוחכמים, גנים שכונתיים פשוטים הצמודים לשיכונים בברוקלין (שצפופה הרבה פחות ממנהטן), זוכים לפופולריות רבה. בשבת שגרתית ובמזג אויר נאה, בפארק שלצידו גם מגרש פוטבול, ספרתי בערך 40 אנשים ברגע נתון (למעט השחקנים שעל המגרש). חלקם, מכל הגילאים, צפו במשחק החובבני. ילדים קטנים שיחקו במתקני המשחקים, ילדים קצת גדולים יותר גלשו על שלל סוגים של גלגלים, 5 טיילו עם כלבים, כמה אנשים קראו ספר על הספסל, 3 אנשים ישבו על ספסל בפינת הפארק ושתו בירה (כן! ולא משקית נייר, אלא סתם מכוסות פלסטיק).
והגן הזה לא היה משוכלל מידיי – עצים, שבילי אספלט, ספסלים ושולחנות פיקניק סטנדרטיים, כמה מתקני משחק ו-3 מגרשי ספורט פשוטים אך תקינים וצבועים.
למחרת, חזרתי כהמלצת דורית לאיזור הציינה טאון, ועברתי בפארק קולומבוס. ושם החגיגה הייתה אפילו מגוונת וצבעונית יותר – לצד הילדים באיזור המשחק, היו בגן גם 3 קבוצות שונות של נגנים על כלים סיניים מסורתיים, לצד אחת הקבוצות אפילו הייתה זמרת אחת מצויידת במיקרופון והגברה. כל השולחנות בגן, כולם, היו מלאים בנשים ששיחקו קלפים או גברים ששיחקו משחק סיני מסורתי כלשהו, עם לוח וכלי עץ גדולים ומסקרנים. וכל זה על אף מזג האויר המעונן והרוח.
ואני בטוח שבכל הפארקים והגינות, הקטנות והגדולות, בכל רחבי העיר – המצב היה דומה, אך מיוחד באופן מקומי. הדבר הזה הדגיש לי בצורה מאוד ברורה – אנשים אוהבים להיות בחוץ. אנשים אוהבים את שינויי מזג האויר, את האוירה השונה שמחוץ לבתים ולמשרדים, את האפשרות לשבת על דשא בשמש או על ספסל בצל קל. לראות ילדים מטפסים, משחקים בכדור, לפגוש שכנים וחברים, להסתכל הל העוברים והשבים ועוד.
ותובנה זו, פוגשת מהצד השני את המצב של ניו יורק, עיר צפופה ואינטנסיבית, שהתפתחה בצורה מאוד מהירה ומכילה בכל רגע נתון מליונים של תושבים, עובדים, תיירים ועוד.
הסיטואציה הזאת דורשת הרבה פתרונות יצירתיים, הרבה גישות תכנון שונות, ומגוון פתרונות שייתנו לניו יורקר את מה שהוא מחפש מהשטחים הפתוחים. קצת שקט, מקום שמרגיש לא הומה, ואולי אפילו מבודד קצת, קצת ירוק ואויר נקי. אולי לראות כמה סנאים רבים על אגוז, או לשמוע ציפורים, או מים מפכפכים, ולא סירנות, הליקופטרים ומנועי רכבים.
לדעתי במהלך הסיור ראינו לפחות 3 דוגמאות שונות בתכלית לפתרון לצורך הזה.
  
הראשון, הקלאסי והמוכר ביותר הוא כמובן הסנטרל פארק. השיטה העיקרית לדעתי שבה הפארק מקנה לאדם בעיר חוויה אחרת, הפוגה מהעיר, היא ע"י הגודל. זוהי המסה המגוננת והפתוחה הגדולה ביותר באי מנהטן. רואים אותה על כל מפה. כל אחד בעיר מכיר את הפארק הזה, ולא שמעתי על אף אחד שלא ביקר בו. אהיה מופתע אם יש רבים כאלה. בזכות גודלו – אם תעמוד במרכז הגן – ייתכן שלא תשמע את המתרחש ברחובות. אם תעמוד באיזורים המיוערים – אולי גם לא תראה אותה, בטח שלא תשים אליה לב אם לא תחפש.
הפתרון השני שזיהיתי, השיטה השניה לייצור אשליה של בריחה מהעיר הייתה בהיי ליין – בעזרת ניתוק הגן מגובה הרחוב, זוכה המשוטט להפוגה. בעזרת שינוי נקודת המבט הזו, פתאום המבקר רואה גגות של בנינים, הנוף הנפרס לפניו מגיע רחוק יותר ולא נחסם ע"י מבנים מכל הכיוונים, כל הרכבים עכשיו כמה וכמה מטרים מתחתיו, הרעשים שלהם מעומעמים, המבט אליהם הוא מזוית לא שגרתית ומעניינת, ולא בגובה הפנים ובמהירות ורעש מאיימים.
השיטה השלישית, והקיצונית ביותר בעיניי היא זו שראינו בגני הכיס – Paley Park ו-Greenacre Park. אם בסנטרל פארק עמדתי רחוק מהרחוב ההומה והבניינים הגבוהים, ובהיי ליין עמדתי מעל הרחוב ובגובה הגגות, בגני הכיס פשוט עמדנו במקום אחר.
בגני הכיס, המתכנן מוציא את האדם מהעיר מבלי להרחיק אותו מהרחוב יותר מ-20 מ'. באמצעות שימוש חכם ומדוייק באמצעים באמת פשוטים, המעבר מרחוב הומה ורועש לגן נעים ושלו מתרחש בכמה צעדים. ע"י 4 מדרגות, חופת עצים ומפל מים שממסך את הרעשים, נוצר מקום אחר, מקום שאפשר לעצור בו, לנשום עמוק, לשבת, לדבר ולשמוע את בן שיחך, לאכול סנדוויץ. ולא ללכת מהר ברחובות העיר, למהר לעבור את הכביש, או להידחף ע"י עוברים ושבים שממהרים אפילו יותר ממך.
וראינו עוד שיטות – הגבהה מקו הרחוב כמו בפרוספקט פארק, היצמדות לנהר והכוונת המבטים לנוף הרחוק והפתוח כמו בבאטרי פארק סיטי, שימוש בהנדסה אקוסטית להשקטה כמעט מוחלטת של הכביש המהיר בחלקו הדרומי של ברוקלין ברידג' פארק, או בניית הפארק פשוט מעל לכביש המהיר – וכך לא להרגיש אותו בכלל כמו בקארל שולץ פארק.
לסיכום, הקיצוניות של מנהטן, הצפיפות וההמולה, מדגישים את הקונטרסט שבין הרחוב לפארק. בזכות הניגודיות הזאת ניתן להרגיש בצורה ברורה את האפקט שהמתכננים ניסו להשיג. אשלייה של מקום אחר.
בנוסף, המגוון הגדול של הפארקים, השיטות השונות שנקטו המתכננים, מעניקים גם הם נקודת ייחוס ואפשרות להשוואה. ניתן לראות את ההבדלים, ולהבין כיצד כל ייתרון שיש לפארק מסויים, אם זה גודל או גובה, או להפך שטח קטן במיוחד, משרת את המטרה שהמתכנן ניסה להשיג.
בזכות גורמים רבים, היסטוריה, כסף, צפיפות ועוד, מנהטן מכילה בתוכה מגוון מאוד גדול של פארקים חדשניים ופורצי דרך. הכמות, הקרבה, והניגוד בניהם מאפשרים ללמוד ולהבין דברים על אדריכלות נוף שכנראה לא ניתן ללמוד בשום מקום אחר בעולם. 

דלית שטרנברג

רפלקציה אישית – בלוג ניו יורק, דלית


תמיד יש הבדל בין איך שחזון נראה על הנייר ובין איך שהוא מתבצע, ולבסוף נתפש ונחווה, במציאות. ככה הרגשתי גם לאורך הסיור כולו – "אין טוב ממראה עיניים". למדתי לבחון חלל, להרגיש את הפרופורציות שלו, להבין את הקשרו הסביבתי ואת תהליך החשיבה שעומד מאחוריו.
המקומות שהחוויה אותם ובהם העניקה לי הכי הרבה הם Teardrop Park ו-Paley Park.
כביכול, התכניות של שני המקומות פשוטה יחסית. עם זאת, החוויה החושית בהם אדירה ועצמתית.
מ-Paley Park למדתי על כוחו של ההקשר והמיקום, ועל כוח הניגוד שבעיצוב,  כשבמקרה זה הוא מתבטא השימוש באמצעים סמי-טבעיים (אבן, מים זורמים, עצים) בסביבה עירונית סואנת. הדיוק והמינימליזם של הפארק הותירו בי רושם.
מ-Teardrop Park הסקתי על שימוש בטופוגרפיה כיוצרת חללים, ועל חשיבות אלמנטים מרכזיים בעיצוב. בנוסף, גם כאן ישנם דגשים על חומרים והקשר סביבתי.
עלו בי מחשבות רבות על האם ישנה אפשרות "לייבא" אלמנטים מסוימים מהחללים האלה לארץ, לישראל. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שאפשר להפיק לקחים ממקומות אלו, אבל לא להעתיק ולהדביק רעיון שנשא חן בעיניי לפרויקט שההקשר הסביבתי והנסיבתי שלו שונה לחלוטין
ככלל ניו-יורק היא עיר שיש הרבה מה ללמוד ממנה מבחינת תכנון החלל העירוני וארגון התוואי האנושי. מצד אחד, העיר בנויה על גריד נוח, מפותחת מבחינת טכנולוגיית בנייה ומכילה מוסדות ואתרים איקוניים. מצד שני, העיר יקרה למחייה, נמצאת בבנייה מתמדת ונופה "תפור" מבניינים התלושים זה מזה מהרבה בחינות. לאחר השבוע בו תרנו את העיר לאורכה ולרוחבה, חשבתי על כך שניו יורק מהווה דוגמא מובהקת, חיה ומתפתחת, לעיר שעוסקת בשאלת "הערים העתידניות". האם העתיד הוא בכלל ערים? ואם כן, האם עיר שנבנית לגובה, צפופה ועם רצף שטחים פתוחים מקוטע יחסית (אך מנוצל היטב) היא היא עיר העתיד? תשובות לשאלות אלו אין לאף אחד כרגע, וככל הנראה גם לא יהיו. אבל דבר אחד בטוח – ניו יורק היא עיר חלום. חלום הוא שילוב של מציאות ודמיון, וכשמגשימים אותו – תמיד מוצאים אחד אחר – גדול יותר, מהיר יותר, חי יותר – ניו יורקי יותר.

הדר אבניאל

רפלקציה לקורס Exploring NY in 5 days


אנסה לסכם את הקורס בהסתמך על הציטוט מפי ביל קלינטון: 
"מידע, חינוך ומוטיבציה הם הכל".

מידע:
את הקורס העבירה אד' נוף דורית שחר, שלא חסכה מאיתנו ידע. אליה הצטרפו אנשי מקצוע מקומיים (אדריכלים, מתכננים, היסטוריונים ועוד) שתרמו מנסיונם וחוכמתם, וחשפו אותנו לאחורי הקלעים, לעובדות מעניינות ורלוונטיות ולרזי המקצוע. קיבלנו תזכורת חיה לכך ששיתוף פעולה בין אנשי מקצוע מתחומים שונים מרבדים את התכנון ומביאים לתוצאה קוהרנטית ונכונה יותר.

המגוון שנחשפנו אליו היה רב: החל מפארקים בקנה מידה גדול (סנטרל פארק,), עבור בפרויקטים בינויים (בריאנט פארק, ברוקלין ברידג' פארק, היי ליין, בטרי פארק, רוקפלר סנטר, רוזוולט איילנד ועוד) וקטנים עוד יותר (דרופ סיטי פארק, גראונד זירו, פיילי פארק ועוד) וכלה בארכיטקטורה (סיגרם בילדינג, קמפוס אוניבסריסטת קולומביה) וכמובן תצפיות (מהקומה ה-60 של האמפייר סטייט בילדינג ומהגג של המט).

במשך חמישה ימים המוח לא נח. הוא עיבד כמויות אדירות של מידע. גם במה שנראה כמו שיטוט סתמי ברחוב - שמענו הסברים דרך האוזניות, וחווינו את העיר במלואה. במהלך הקורס נגענו בתחומים שונים ומגוונים (היסטוריה, אדריכלות, תרבות, אומנות, טבע ועוד) שהעשירו אותנו וגרמו לחוויה האורבנית להיות שלמה יותר. העניין והצמא לעוד לא נגמרו. אם הרגליים לא היו בוגדות בנו - לא היינו עוצרים לרגע.

חינוך:
במשך כל הקורס דורית דאגה שנהיה ביקורתיים, שנחשוב ונסתכל ולא ניקח כל פרויקט כמובן מאליו כטוב רק כי יש עליו קונסצנזוס. פיתחנו שיח וניתחנו את האתרים כך שכל הסטודנטים שמעו דעות וביקורות רבות.
כסטודנטים שיוצאים לעולם המקצועי חשוב שנפקח את העיניים ונבקר את הסביבה שבה אנו נמצאים כדי להבין מה נכון ומה טוב. (כמובן שלא כל מה שעובד בניו יורק יעבוד בארץ, אבל אין סיבה לפסול את הפתרונות שיש שם על הסף רק כי "בארץ אין תקציבים" או "זה לא עומד בתקן" או "גדר שחורה מתחממת מהר"...)

עוד באותו עניין - שמעתי כמה וכמה פעמים בשבוע האחרון את המשפט "ישראל זה לא ניו יורק" -  חשוב לזכור שהפארקים בניו יורק החלו להתפתח במאה ה-19, והיה לעצים ולתשתיות מספיק זמן כדי להתבסס ולהוכיח את עצמם בתוך העיר. תהליכים כאלו לוקחים זמן ובסוף הסבלנות משתלמת. יש לבחון את הפרויקטים בפרספקטיבה של שנים.

לכל זה מצטרף עניין הפשטות שניכר לעין ושעליו דיברתי בבלוג האישי שעסק בבריאנט פארק. הרבה מאוד מהפרויקטים.לא היו אקסטרווגנדיים ושאפו לחדשנות, אלא ליצירת חללים עירוניים מתפקדים ומספקים באמצעים פשוטים ולא מתחכמים. בעיני, זוהי הצלחה, והוכחה שגם באמצעות החומרים הפשוטים ביותר ניתן לייצר חוויה עילאית. השילוב בין החומרים, יחד עם הצבעים והטקסטורות, צמחיה מקומית, ריחות וצלילים, פרוגרמה, (ולו הבסיסית ביותר: שבילי הליכה, ספסל ומעט דשא) מזג אוויר וכמובן - האנשים - מספקים כל מה שצריך, מבלי להתחכם.
החוכמה בפשטות היא, בעיני, שימוש מושכל בחומר, צורה, צבע וטקסטורה אפילו בצורה רפיטטיבית, אך באופן שלא יהפוך למשעמם או צפוי. (למשל: בברוקלין ברידג' פארק ראינו שימוש בשני סוגי אספלט, מגורען וחלק זה לצד זה, באופן שיצר עניין וגיוון, כמו כן ראינו שנעשה שימוש בבולי עץ לגדר ולמחסום אופניים לכל אורך הטיילת, וישנן עוד אינספור דוגמאות).

אחד הדברים העיקריים (שאותו ידעתי עד עכשיו, אך הפנמתי באמת במהלך הקורס) הוא שהמקצוע שלנו לא בא לתת רק רקע ירוק לארכיטקורה או לנוף הקיים (הים, למשל). טיילת לאורכו של הים בתכנונו של אדריכל נוף יכולה להיות מול השקיעה הכי מרהיבה, אך אם ברגע שהמבקר מפנה את ראשו לאחור והוא לא מתרגש יותר - יצא שכרנו בהפסדנו.

דבר נוסף שלמדנו הוא שהעיר אמנם מגבילה מבחינת שטח וגבולות התכנון, אך הבנה של הגבולות התלת מימדיים (בניינים שממסגרים את השטח, נוף שנשקף מפנים הפרויקט החוצה (טבע, עיר, ים) או נראות הפרויקט מרחוק) והפעילות המתרחשת, וכמובן 
היכרות עם החומר האנושי - יכולים להביא למיקסום ההצלחה של הפרויקט (לדוגמה: בריאנט פארק שניזון מהעיר שסביבו אך הוא מעין בועה בתוכה, סנטרל פארק, ההיי ליין, האנדרטה לזכר רוזוולט, פיילי פארק ועוד).

מוטיבציה:
לא פעם, כסטודנטים, יוצא לנו לשוחח עם אנשי מקצוע שחווים על בשרם את תלאות היומיום: הביורוקרטיה, הרגולציה, היעדר תקציבים וגניזת חלומות. גם לנו כסטודנטים יוצאת לפעמים הרוח מהמפרשים עוד טרם יצאנו לעולם האמיתי.
המפגש עם אנשי המקצוע, עם דורית ועם הפרויקטים שיצאו לפועל - נטעו בי הרבה מוטיבציה והפיחו בי רוח חדשה ורעיונות מעניינים. אני חושבת שכל אדריכל נוף שקצת נשחק מהעבודה במשרד צריך לקחת הפסקה קטנה ולבוא לניו יורק. יצא מזה רק טוב...

לבסוף, ארצה להוסיף קטגוריה נוספת שעליה לא דיבר קלינטון והיא החוויה:
עיריית ניו יורק דואגת לתחזוקה גבוהה מאוד של הפארקים והגינות (הצבת שומרים, נעילת השערים במהלך הלילה או תאורה מספקת המשרה תחושת ביטחון, ניקיון וצמחיה, שילוט אחיד, ריהוט נייד ועוד).
האנשים שבאים לפארקים מוסיפים גם הם לחוויה, וכמובן שמזג האוויר והנוחות התחבורתית בעיר.

על החומר האנושי ומזג האוויר יש לנו כמתכננים פחות שליטה, אך אנו בהחלט יכולים לשנות את תרבות התכנון, הבילוי והפנאי בשטחי החוץ, ולקבוע סטנדרטים חדשים בארץ.




Lev Zhitnik

Reflection Blog

New York is a truly unique place. It combines all the aspects of the modern way of life into a condensed package that’s astonishingly immense. As humanity moved into cities and became more familiar with concrete than with wood, with pavement than with grass and with enclosed environments rather than with open spaces – Architecture and Landscape Architecture grew apart from each other.
In my opinion, one of the greatest and most special things about the city of New York is the contrast between the massively built, dense environment and the appreciation for green open spaces. In NYC it is obvious that such a massive urban environment cannot exist without the existence of 'green lungs'. Every patch of grass is being used for activities or sunbathing, every walkway is being jogged upon and every bench under a tree is taken during most hours of the day. The development surrounding parks is vast and draws in money, activities and constant renewal.
During the course we exited and re-entered the urban landscape constantly, visiting parks and Landscape Architecture projects. It was not only enriching to learn about the design process and history of these projects from the architects themselves, but also about how they coexist and interact with the city surrounding them. Some projects like Battery Park City continue the grid and draw the visitor out into a different environment, while spaces like Bryant Park emphasize the existence of a metropolitan around it, creating a space for public activity as well as a break from the streets of the city. In many cases we saw how Landscape Architecture projects ‘resurrected’ parts of the city, and how some areas are completely based on the idea of having a park or landscape near them.

As a student for Architecture I feel that I understand better how Landscape and Architecture complement each other, and how they sustain each other’s necessity – especially in large cities. My personal favorite was the Roosevelt Four Freedoms Park by Architect Louis Kahn. It is a wonderful project that uses the powerful view of the city together with a delicate understanding of Landscape Architecture and the use of composition and scale. It doesn’t shy away from being a part of a great city, but it creates a serene place to get away from it.

לי דורון

סיכום שבוע

ובכל בוקר נפרצים הסכרים,
נחילי אדם נשפכים אליה כמו אל אגם
גדול- גדול...
מנקזת לתוכה את היפה, החולה, ריח בושם ואלכוהול.

ובקרונות מתכת הם מסתחררים ומתחככים כאחד-
הצלחות וכישלונות, זקנים וילדים.
מפה ועליה קוים צבעוניים.
מסילות שמות ומספרים…
ופתאום צפצוף.
הדלתות נפתחות.

אל תוך מרשתת בטון, זכוכית ופלדה הם עולים מעלה,
שוטפים וממלאים אותה ערוגה-ערוגה,
כמו מים; חיים.
רחוב-שדרה.
מדרגות... מעלית.
וממרומי מגדל גבוה, בקומה השישים.
ורידי העיר נראים דוממים.
לא עוד צפצופי מכוניות, לא עוד צעקות אנשים.
בין ריבועים אפרוריים והשתקפות הזכוכיות
מבצבצות חלקות ירוקות קטנטנות.
כמו איים קטנים .

ועל ספסל יושב אדם וחושב
והילדים משחקים על הדשא.
כלבים מתרוצצים, זנבות מכשכשים.
והצרות שלנו נראות כל כך קטנות ולא חשובות.
כאן, מלמעלה. ממרומי הקומה השישים.
בשבוע האחרון הרגשתי שהעיר הכתה בי בעוצמה רבה, במובן הטוב של המילה. 

יום שני, פתיחת שבוע עבודה, 9 בבוקר, בדרום העיר סחרר אותי לגמרי. אנשים ונשים בחליפות, פסעו בצעדים מהירים ובטוחים.
נוף כחלחל של בטון, מגדלי זכוכית וכבישים, עגלות אוכל וריח קפה. משם, בריחה אל רצועת הירק של דרומה המערבי של העיר. וכך, במשך חמישה ימים מלאים דילגתי בין שתי סביבות אלה- שונות כל כך אך קשורות זו בזו. שתיהן מחושבות, שתיהן מתוכננות היטב. לבני הבניין של האחת- מסות בטון, פלדה וזכוכית. של השנייה- צמחים, סלעים, שבילים, אור שמש, רוח וצל.
וביניהן- האנשים החיים בעיר, אלה שעובדים בה או כאלה החולפים בה לרגע קצר. מצאתי כי בשגרת יומו של כל אחד מהם, תופס המרכיב הנופי חלק מסוים, גם אם זעום. בין אם מדובר בחלק ממסלול ריצת הבוקר, ילדים ומטפלות בגני משחקים, עובדי המשרדים בזמן ארוחת הצהריים, הולכי רגל ב"קיצור דרך" נתיב הליכתם מהרחוב המפויח אל שבילי גן פורח ובסוף השבוע, משפחות ויחידים מכסים כל חלקה פנויה בפארקים ובגנים. יחד, מתפקדים כמערכת סמביוזית אחת שלמה, הגדולה מסכום חלקיה.
הבנתי עד כמה נוכחות הנוף חזקה בעיר ועד כמה היא טבועה בשגרת היומיום. לאחר השבוע אני נוטה להאמין כי לא רק כמויות השטח הבנוי, המסות האטומות וגורדי השחקים ביחס לחלקות הירוקות, הגנים והפארקים, הופכים את אלה למקומות משמעותיים ויקרי ערך כל כך עבור תושבי העיר. מדובר במרכיב נוסף- המרכיב הערכי. העובדה כי הגנים והפארקים מהווים חלק בלתי נפרד מחייהם של התושבים מחזקת את ערכי השמירה והדאגה לאותם מרחבים ירוקים, מתגבשות יוזמות חברתיות שונות לצורך טיפוח ותחזוקה. ושוב, אל מול התיעוש והבניה הגוברת, נוכחותם של הגנים והפארקים הציבוריים הופכת ברורה הרבה יותר, מחלחלת עמוק ועמוק עד שהופכת למרכיב זהותי משמעותי אצל תושבי העיר. מחזקת לא רק את קשרי האדם אל הטבע והנוף אלא גם את קשר תושב לעירו.
נקודה נוספת הממשיכה להדהד בי לאחר שבוע זה, היא הקשר שנרקם בין המתכנן למקום אותו תכנן, לפרויקט. הוקסמתי מהאופן בו הציגו המתכננים את המרחב אותו תכננו. נדמה שהכירו כל סלע, עץ, שביל במקום ועדין התרגשו למראות חדשים, עצים ששינו צבעם או גדר חדשה שצצה, לא היססו לצלם ולתעד שוב ושוב כאילו היה מדובר בילדם שלהם. ומעבר לכך, בהתאם לנסיבות, הוקסמתי מהמחויבות שחשו כאנשי מקצוע וכסטודנטים לשעבר לחלוק, לחשוף ולשתף אותנו במגוון הדילמות והמחשבות שצצו בהליך התכנון- מההצעה הראשונית, שיקולים כלכליים, בעיות, קשיים והצלחות מסחררות.
כעת, בסוף הקורס, בימים שנותרו לי בעיר, אני מרשה לעצמי להתהלך ברחובותיה וגניה של העיר, לנסות לקבל על עצמי מעט משגרת היום העירונית הזו. לנסות להשתמש ולחוות כמה שניתן בתוך הטבע העירוני הייחודי כל כך לעיר לבין עיסוקי השונים. אני מקווה כי אוכל להביא עימי ארצה, בפתח שנת הלימודים האינטנסיבית, את הנקודות הירוקות הללו אל תוך שגרת היום-יום שלי, כחלק בלתי נפרד ממנה.


ליאת מוקדי

סיכום הסיור


במהלך הסיור בניו יורק ביקרנו בכל כך הרבה אתרים שקשה להאמין שעשינו את כל זה בחמישה ימים בלבד. המקומות היו מאוד מגוונים בגדלם, מיקומם וייעודם. החל מה-Central Park העצום והעממי ועד ל-Paley Park, גן כיס קטנטן המשמש בעיקר להפסקות קצרות של אנשים העובדים בקרבת מקום. כולם היו מרשימים ויפים והושקעה בהם מחשבה של טובי אדריכלי הנוף בעולם. אך מה שאותי הכי הדהים מכל מה שיצא לנו לראות וללמוד, היה השותפות והאחריות שלוקחים התושבים והשכנים של חלק מאותם גנים ופארקים בשימור ובתחזוקה שלהם, לעיתים הרבה יותר משתורמת העירייה.
יצא לנו לפגוש נציגים מהארגון לשימור ה- Central Park, הגוף הרשמי והבלעדי שמתחזק כיום את הפארק ונוסד בשנות ה-80 על ידי תושבים שהיו מודאגים ממצבו המדרדר. כיום, עם היקף עבודה בלתי יתואר, הם מגייסים יותר מ-75% מהמימון לעבודתם מתרומות. שמענו גם על "Friends of the High Line", אלו שכבר מתחילת הדרך התנגדו להריסת גשר הרכבת עליו נבנה הפארק בהמשך, ואלו שכיום מגייסים כ-3 מיליון דולר בשנה לתחזוקה ולפיתוח הפארק. העירייה אגב, תקצבה את הפרויקט בחצי מיליון דולר לשנה בלבד.
אני לא מותחת ביקורת על תפקודה של העירייה, אפשר לדון שעות על הקשיים שניצבים כיום בפני ערים גדולות ועל סדרי העדיפויות שהן חייבות להציב לעצמן. אפשר גם לדבר על הטענה שבעלי ממון תורמים לשימור הפארקים מתוך אינטרס אישי לנכסים הפרטיים שלהם שמרוויחים מכך. אבל זה לא העניין. בעיניי העיקר הוא שמדובר במגמה חברתית קהילתית מבורכת, שבאה מתוך האוכלוסייה ומצליחה ליצור שינוי ולהשפיע דרסטית על אזורים ציבוריים.
החשיבות של מעורבות התושבים בגורלם של אזורים ציבוריים היא עצומה ואין לי ספק שזה רק עניין של זמן עד שהיא תתפשט גם בארץ, כשניצנים שלה אפשר לראות כבר בגן קריית ספר בתל אביב. בעיניי, מגמה שכזו צריכה להיות חשובה במיוחד לנו, כאדריכלי נוף לעתיד, מכיוון שמעורבות האוכלוסייה בפרויקטים הנעשים סביבה תאפשר לנו לתכנן טוב יותר על פי צרכיה. בסופו של דבר היא הצרכן המרכזי של עבודתנו, וזה רק הגיוני שהיא תשמיע את דעתה. 

לנה ח'ורי 

אדריכלות הנוף בניו-יורק

הנה הגיע השבוע שחיכיתי לו בהתלהבות והתרגשות, שבוע של חלומות מתגשמים, דפיקות לב ממהרים, אהבות מתחזקות וכל התמונות בראש כבר שלמות.. 
הנה זה המסע של חקירת אדריכלות הנוף ברחבי העיר ניו-יורק הידועה במגוון האתרים הנופיים שיצא לנו לבקר בהם ולחוות אותם בקנה המידה האמיתי והגדול שלהם, ולשמוע ממתכננים ואנשים המובילים בתחום אדריכלות הנוף שם, שזה טרם לנו ידע והסברים שלא כל מבקר יכול להשיג בביקור שלו שם.

לבקר את העיר ניו-יורק כסטודנטית ממסלול אדריכלות הנוף זה הישג גדול שגרם לי לפתוח את הראש, לנתח דברים מחדש, לתת ביקורת, להשוות בין כל מה שלמדתי לפרקטיקה הקיימת בשטח, להסתכל על התיכנון תוך כדי חוויה והליכה בשטח, לחוות את הנוף המתוכנן ולהבין את הדברים בקנה מידה שונה מקריאת תוכניות וחתכים על נייר. 

העיר ניו-יורק הייתה דוגמה טובה ללמוד ולחוות את הנוף בתוך העיר, העיר המכוסה במבנים אחד צמוד לשני, ומאופיינת בגורדי שחקים עצומים וכל מה שמדובר עליו שם זה תנועת הרכבים שלא נפסקת, אזרחים כל הזמן עסוקים, חיים לחוצים שם וכל מה שצריך מנוחה, הפסקה לרגע, ומדהים איך בעיניי הספקת ההפסקה הזאת לא מתפספסת ומתרחשת בפארקים וחצרות המפוזרים בין הבלוקים.
Paley Park, Green Acre Park, Bryant Park, 
אלה פארקים שאשמח להביא אותם כדוגמא טובה לטעם האישי שלי בסיור, בפארקים האלה הרגשתי בהם את תחושת ה-״לעצור לרגע״ שכל הרעיון מאחורי התכנון זה להשתמש שלהם בשטחים הפנויים בין גורדי השחקים ולנצל אותם לאזורי הפסקה ומנוחה בסיפוק הירוק בעיניים, אלמנטים המים השונים שמייצרים אלמנט הרגעה מכל הרעש שמסביב, הפארקים האלה חשבתי עליהם כסוג של מתנות והפתעות קטנות לסביבה, שנחבאים בין הבלוקים וזה כל מה שאנשי העיר צריכים, מקום לעצור בו, להיות ולהשאר בסביבה העירונית רק שיהיה ספסלים וצל ועצים לשבת ולעצור לרגע.

מה שהכי התחברתי אליו זה לא שכל הפארקים והתכנון הוא דומה אלא שכל מקום ביקרנו בו הרגשתי את העיר ניו-יורק, חוויתי את העיר ברוח של המקומות.

אני חושבת שזה מדהים איך ״הבנוי״ משפיע על ״הפנוי״ ולהפך, בניינים לפעמים מגדרים פארקים, מגדירים את השטח שלהם, נהיים נוף בלתי נשכח בשבילהם, כמו כן הפארקים והאזורים הפתוחים הם מפרידים או מכוונים כניסות למבנים, משארים אוויר למקום, ונהיים חלק בלתי נפרד מצריכת המבנים לשטחים האלה, וזה אחד הדברים שיכולתי לזכור ולקחת אותי הלאה מהחוויה שלי בלבקר את עולם האדריכלות נוף בניו-יורק, זה שתכנון הוא לא סתם ייצור משהו חדש, מקום מוצלח ומיוחד הוא מקום שיש לו את הערכים הטובים בתכנון שלו, מקום שיודע לתפקד לא רק בפני עצמו, אלא עם הסביבה שלו גם, מקום שמשפיע ומושפע מהסביבה, מקום שיכול לספק צרכי המבקר, מקום שמדבר עם הסביבה ולא סתם ״אי״ שיכול להתייצב בכל שטח אחר. 

ואני חושבת שהעיר ניו-יורק זוכה בהרבה מקומות שנחשבים כמקומות טובים ומיוחדים בעיניי, שההצלחה הכי גדולה שלי בביקורים שלי שם זה ההתלהבות כל פעם מחדש ששטחים מתוככנים פשוט לאנשי העיר, הם מיועדים לאלה שגרים ועובדים ומבקרים שם, ובכל מקום הייתי בו, לא יכולתי להעלם מהעובדה שאני בעיר היפה ניו-יורק, גורדי השחקים עקבו אותי כתמונת רקע לכל מקום.

ניו-יורק הייתה יפה, מלהיבה ועוצרת נשימה. 
הכי מעניין היה לבקר את המקומות לא כתיירת אלא כתלמידה שבאה ללמוד ולחקור ולעקוב אחרי דברים ואלמנטים שמעניינים לתכנון הנוף, וכל זה לא היה מצליח בלי אדרכלית הנוף דורית שחר שלוותה אותנו לאורך כל הזמן, לימדה אותנו והיה מעניין לשמוע אותה וזה ברור איך פשוט יש לה הרבה מה לתת לקורס, תודה לכוחות שלה, תודה למיומנות שלה, היא ידעה לאהוב את ניו-יורק ולתת לנו לאהוב את העיר ואותה גם. 
חוויה בלתי נשכחת, קורס היה מוצלח.
תודה רבה 
לנה ח׳ורי.


מור כהן 

טבע עירוני

זו הפעם הראשונה שלי בניו יורק. אי אפשר שלא להתאהב בעיר הזו, כל פינה בה היא חלום. זו עיר שנבנתה על חזונות וחלומות של אנשים למען אנשים. היא אקסטזה ופנטזיה עירונית לגמרי, מלאת חן ויופי.
לעיתים אם הייתי מנסה לבודד תופעה עירונית אחת - פארק, בניין או גשר, פתאום היו עולות מחשבות יותר ביקורתיות. אבל כשהכל מתחבר יחד לעיר אחת עמוסה, ההתרגשות מציפה אותך והכל זורם טוב יחד וכל האלמנטים מתחברים
זה הקורס הראשון שלקחתי מטעם אדריכלות נוף, ואני לגמרי חושבת שהוא חובה לכל סטודנט לאדריכלות ו/או נוף. כי בניו יורק כל החלומות מתגשמים.
התחלנו את השבוע בביקור במוזיאון העיר ניו יורק, שם פתחנו בסרט קצר המוקדש להיסטוריה ולהתפתחות העיר. בעשרים ושמונה דקות הצליח הסרט להעביר 400 שנים של פיתוח

בתחילת המאה ה-19 סימאון דוויט, גוורנר מוריס וג'ון רת'רפורד הביאו את ההצעה לתכנון הגריד המיתולוגי של מנהטן: 12 שדרות מצפון לדרום ו-155 רחובות ממזרח למערב. הגריד יצר כ-2028 בלוקים. הגריד מתעלם מהקיים- מהסביבה בה הוא נמצא ומהטופוגרפיה, ובעצם מכין את השטח ליצירת עיר מלאכותית בה הכל אפשרי. וכן, כמו הבניינים כך גם הטבע בעיר הזו הוא מלאכותי. מתוכנן בקפידה ובמלא מחשבה, מחומרים ועד נוף וסוג הצמחייה אם טבעית למקום או לא, הפארקים פה הם פיחלוץ של הטבע להמונים.

אבל כמו שילד אמריקאי בטוח שפיצה זה סלט, כך גם ניו יורקי יצא לטיול בטבע בסנטרל פארק
למדתי המון מהפארקים והגנים שביקרנו בהם. למדתי על חשיבות הריאה הירוקה הזו לעיר, על חשיבות המקום השקט הזה בתוך הרעש של העיר הצפופה הזו
נדהמתי משיטות ומניפולציות של אדריכלי הנוף השונים להכווין אותי במרחב, לגלות לי את הנוף בהדרגה, להעניק לי צל אבל עדיין לראות פיסת שמיים, לנתק אותי מרעשי העיר.
למדתי על חומרים חדשים, מרחבים עירוניים שניתנו להם שימוש חדש, מיחזור חומרים ליצירת טופוגרפיה
אבל גם הבנתי שבעיר הזו הכל צועד יד ביד ביחד.
מה שעובד פה לאו דווקא יעבוד במקום אחר. אם זה בגלל התרבות (פה אף אחד לא דורך על הדשא לכן הוא ירוק), אם זה בגלל גורדי השחקים שמקיפים אותך או בגלל הצפיפות הגדולה והרצון למצוא מקום שקט בתוך כל הרעש של העיר הזו. ואם זה בגלל הקסם שהכל אפשרי פה

"יותר משאפשר לקרוא את סנטרל פארק כמבצע של שימור, הריהו סדרה של מניפולציות ושינויי צורה המופעלים על טבע ש''ניצל'' בידי מתכנניו. האגמים שלו מלאכותיים, העצים מושתלים, התאונות שבו מהונדסות, המקרים שקורים בו נתמכים על ידי תשתית סמויה השולטת בצירופם. זהו קטלוג של יסודות טבעיים שהוצאו מהקשרם המקורי, חוברו מחדש ונדחסו לתוך מערכת של טבע שהופכת את הקו הישר של השדרה ללא יותר רשמי מחוסר הרשמיות המתוכנן של שביל הטיול.

"סנטרל פארק הוא מרבד ארקדיה סינתטי."

מתוך ספרו של רם קולהאוס, הזיית ניו יורק.


מירן קלמנוביץ

ריפלקציה - סיור בניו יורק

אל הסיור בניו יורק נרשמתי ישר, בלי יותר מידי לחשוב מה אני אראה או אלמד בסיור. הספיק לי לשמוע את צמד המילים ניו יורק, בשביל לדעת שאני רוצה להיות חלק מהקורס. לקראת הטיסה התחלתי לחשוש, פתאום עלה לי לראש שזהו הביקור השביעי שלי בעיר?! פתאום עלו לי שאלות שלא חשבתי עליהן לפני שנרשמתי. מה הסיור הזה יכול לחדש לי, האם זה יהיה סיור מודרך בניו יורק, טיול כזה שכל תייר שמגיע פעם ראשונה לעיר עובר? ובכלל זהו סיור של אדריכלות נוף, ואני בכלל תלמידת ארכיטקטורה. 
עם כל השאלות האלה עליתי למטוס. את המפגש היכרות של הקורס פתחנו בסרט במוזיאון העיר ניו יורק. בהסתכלות לאחור אני חושבת ששם הבנתי שיש תשובה לשאלות שמלוות אותי בשבוע האחרון. בסרט צפינו בהיסטוריה של ניו יורק מיום הקמתה ועד היום. למעשה מכל הביקורים שלי בעיר, זאת הפעם הראשונה בה באמת למדתי עליה. 
את היום למחרת פתחנו בבטרי פארק, ולאחר מכן המשכנו לאנדרטת התאומים, וסיימנו את היום בטיים סקוור. בביקורים הקודמים שלי השתדלתי לא להגיע לטיים סקוור, כל הגעה שלי למקום הייתה בטעות. לעומת זאת הפעם הגענו וגם התיישבנו בנקודת התצפית הממוקמת בלב ליבו של הטיים סקוור, מעל ביתן כרטיסי ההופעות לברודואי. הפעם התיישבתי והתבוננתי במקום, ולא בכל השלטים והמסכים. פתאום המקום היה נראה לי מעניין, הצלחתי לראות את התנועה במקום, את מוקדי העניין בשדרה, ולמעשה לא להיבהל מההמון שהקיף אותי. 
הטיים סקוור למעשה היה אחד מהמקומות בהם הבנתי שהתחלתי להסתכל על דברים אחרת, בעין יותר בוחנת. במהלך הימים ביקרנו בסנטרל פארק, בהיי ליין , מוזיאון המטרופוליטן, בריינט פארק, כל המקומות הללו הם מקומות אשר יצא לי לבקר בהם לפני כן. אך למרות זאת הפעם הרגשתי שבכל אחד מהביקורים אני מגלה את המקומות הללו מחדש, זאת בזכות האדריכלים שהתלוו אלינו והסבירו לנו על תהליך התכנון של המקום, או עצם זה שריאתי את המקום דרך העניים של דורית. 
היום הרביעי של הקורס היה משמעותי עבורי. באותו יום ביקרנו ברוזוולט אילנד, באנדרטה לזכר הנשיא רוזוולט שתוכננה ע״י לואיס קן. הכניסה לאנדרטה היא דרך מסלול תחום אשר מוקף כולו ירוק עד לשער כניסה מסיבי וביתן צדדי.  ברגע שעוברים את הביתן , מתגלים אל מול עינינו משטחי אבן אפורים וגדולים. מזג האוויר האפלולי בשילוב האבן האפורה, גרמו לתחושה שהגענו למקום מיוחד. הרגשה שאנחנו צריכים לקחת נשימה עמוקה ולהוריד את המהירות של היום. מן תחושה ששואבת אותך פנימה. ההליכה באנדרטה היא לצד הנהר המפריד בינינו לבין מנהטן . כאשר מגיעים אל החלק האחרון של האנדרטה, ניצב מולנו נוף ספציפי. אין בלבול. שני קירות אשר מוצבים מצדדינו חוסמים את גורדי השחקים שליוו אותנו כל הדרך. ומולנו כרגע שלושה סלעים ענקים, באמצע הנהר. 
בהמשך היום ביקרנו בשתי גינות ציבוריות, אשר גם מחייבות אותנו לקחת פסק זמן, מהלחץ מהשגרה. החצרות ממוקמות כמדרגות או שתיים מעל מפלס הרחוב, ו״דחוקות״ בין שני בניינים צפופים. במעבר ברחוב לא בהכרח ניתן להבחין בהן. צריך להרים את הראש מהאייפון כדי לשים לב שיש פה חצר ולא בניין. בדומה לאנדרטה של לואיס קאן, גם בכניסה לחצרות, ניתן להרגיש את אותה הרגשה שדוחקת בנו להוריד הילוך מהמהירות סביבנו. 
באותו יום חזרתי הביתה בהתלהבות, התרגשתי מהמקומות שביקרנו בהם. מקומות שהיו פה בכל הביקורים הקודמים שלי, ופיספסתי. 
הביקור גרם לי להתאהב בניו יורק יותר, לא חשבתי שזה אפשרי. הרי כל מי שמכיר אותי, יודע שברגע שאני רק שומעת את צמד המילים ניו יורק העיניים שלי מתחילות לנצנץ וחיוך ענק עולה על גבי שפתי. 

לסיכום אני מרגישה שהסיור שעברנו גרם לי להבין שבכל הרעש של העיר ניתן למצוא את השקט. שבתכנון אני צריכה לחשוב על איזון. כל חלל ציבורי חייב להיות מתוכנן, והוא אינו ״שארית״ של התכנון האדריכלי. 


Omer Cohen

Exploring NYC – Personal Reflection

Getting back on the early express bus from Jersey with fellow commuters brought me back to the crazy and hectic New York mornings when the bus finally arrives to Port Authority. I found myself once again in the crowd of people stampeding off the bus and running to work or the next subway.  
The morning madness brought back adrenaline that to me feels like gets the city moving. This time instead of spending the day in an office, I got to experience a week that was jampacked everyday with so many new sites that I either never visited or paid attention to during an entire lifetime of living here.  
During my architecture studies, I never had the chance to take a landscape architecture course and I am very glad at the opportunity that I got to see and understand the profession by exploring and studying some of the most successful landscape architecture projects in the most classic urban context; 
New York City. It is astonishing how many different areas of the city I got to cover and get reacquainted with in only five days.   
In a huge “concrete jungle” city, to me it is obvious that there are going to be smart built 
projects that an architect can learn from. However, very quickly throughout the week I began to understand the strong value of landscape projects dispersed throughout the city. 
In a way, I realized that successful landscape projects in such a metropolitan city like New York are more crucial for New Yorkers than successful residential projects, for example. Living in such high density and compactness between buildings and people, it is very refreshing to have destinations and small getaways with views and different experiences that would almost make you forget that you live in one of the most highly populated cities.  
Being away from the city for two years also made me appreciate the richness and observation of detail that existed in many of the sites that we visited; like Carl Shultz Park, Roosevelt Island, Greenacre Park, Colombia University, and many more. The strong emphasis on rich landscape design here is something I realized that cities like Haifa and even Tel Aviv still need to develop more for their citizens.   
Overall, this week made me really develop an interest and a fond appreciation for the profession of landscape architecture and understand how essential it is for architects to have a strong base in it as well, since after seeing that in an urban context, the two will always go hand in hand. 

קרן קסלר

רפלקציה


בתור מישהי שביקרה בניו יורק כבר כמה פעמים, הגעתי למסקנה שהיא טעם נרכש. לוקח זמן להתרגל לתסיסות של העיר, הרעשים, התנועה הבלתי פוסקת, הפרופורציות השונות של המבנים שמגמדים אותך בתוך עיר תזזיתית וחסרת שקט. לעומת זאת, כבר בביקור השלישי התחלתי להחשף ליתרונותיה של העיר שהעיקריים שבהם הם הניווט הקל בגריד העירוני וההתניידות ברכבת התחתית, הצלחתי למצוא את פיסת השקט שלי ב- bryant park לאחר שהרשתי לעצמי "ללכת לאיבוד" ופשוט לחקור את העיר. הפעם, במסגרת הקורס זכיתי לראות מגוון מקומות בכמות זמן מצומצמת ביותר והגעתי עם פרספקטיבה אחרת וידע שצברתי במהלך הלימודים. ריתק אותי לראות איך באמצעות אדריכלות נוף טובה ניתן לאפשר לאדם "לברוח" מניו יורק הסואנת לכמה רגעים מבלי ללכת יותר מכמה צעדים- כמו ב-Teardrop Park למשל. המתכננים (MVVA) ניצלו תא שטח קטן יחסית בין מבנים ויצרו מסלול בתוך פארק שנותן אשליה של מקום יחסית גדול, כשלמעשה המבקר שעושה מסלול מפותל מאוד מרגיש שהוא פשוט מטייל בחלקת "טבע". גדולת התכנון במקרה זה היא הכוונת המטייל להליכה מסויימת מבלי שירגיש בכך. בברוקלין ברידג' פארק הערכתי מאוד את בחירת המתכננים לחשוף מבטים מסויימים ולהסתיר מבטים אחרים כדי לאתגר ולסקרן את המבקר. המשרד של מייקל ון ולקונברג למעשה בחר עבור המבקר איזה נוף הוא יראה בכל שלב וידע לבצע את ההבחנה כי המקום לא יהיה מספיק מעניין ומתוחכם אם המבקר יוכל לראות את כל הנוף בבת אחת. בניית המתח והציפייה ויצירת אלמנט הפתעה הם מרכיבים מאוד חשובים בתכנון והרגשתי כמה הם משפיעים במקומות רבים בהם ביקרנו ובעיקר בברוקלין ברידג' פארק וב- Four freedoms park  (louis Kahn) d בהם הרגשתי כמעט בכל שלב שאני יודעת מה אני הולכת לראות בעוד כמה צעדים והופתעתי בכל פעם מחדש מעוצמת וגודל הנופים שנחשפו בפניי. דבר נוסף וחשוב לא פחות שהסקתי מהסיורים בקורס הוא חשיבות האדריכלות בתוך הנוף. כמעט כל פרוייקט שגרם לי להתרשמות עמוקה הכיל בתוכו אדריכלות מוצלחת. אני חושבת שלאחר השבוע הזה אני אזכור עד כמה אדריכלות יכולה לתרום לאדריכלות הנוף גם בפרוייקטים נופיים ואשתדל לחשוב על אלמנטים בנויים משמעותיים שניתן להכניס לפרוייקט הן במהלך הלימודים והן בחיים המקצועיים. וכמובן, שיתופי פעולה מוצלחים בין אדריכלים לאדריכלי נוף מולידים פרוייקטים מרשימים ומיוחדים מאוד.

רון כהן

סיכום קורס Exploring new york

דברים רבים וטובים שמעתי על ניו יורק וחלמתי לבקר בה ולראות את מה שיש לה להציע. הקורס עשה לי סקירה רחבה על אודות העיר, הבניינים והפארקים שבה ולמדתי ממנו המון. שטחה העירוני של העיר עצום והיא בנויה על גריד של רחובות צפופים בבניינים וגורדי שחקים. בהליכה ברחובות העיר ניתן להרגיש ברכבות העוברות במנה־ רות תת קרקעיות אשר מחברות את העיר כולה לכל אורכה ורוחבה. ניו יורק היא בין הערים המפורסמות ביותר בעולם הודות להשפעתה הרבה בעולם בתחומים רבים כגון פוליטיקה, תרבות, בידור, כלכלה, תקשורת ועוד ולכן מושכת אליה תיירים רבים מכל העולם. העיר צפופה באנשים - מקומיים ותיירים וניתן להרגיש זאת בכל יום ובכל שעה. הרחובות מוצלים מרבית מהזמן ע"י הבניינים הגבוהים והצפופים, היא רועשת מתעסוקה בלתי פוסקת של רכבים, משאיות ואוטובוסים, אנשים, מסעדות והופעות רחוב. העיר לא נחה, והכל קורה בה. ובעיר כמו ניו יורק, שלפעמים סוגרת עליך וכופה עליך את נפלאותיה, צריך גם הפוגה, עצירת התרע־ ננות, משב אויר נקי, שקט, רוגע.. ודווקא בעיר הכי "עירונית" שיש, ניתן למצוא זאת בשפע מפתיע. בקורס גיליתי שגם את הדברים האלו העיר מציעה. נחשפתי לפארקים רבים, כיכרות, רחובות, פינות חמד ועוד שמציעים בדיוק את זה ומפוזרים ברחבי העיר במקומות רבים, חשופים ונסתרים.

הסנטרל פארק הוא הראשי והמרכזי ביניהם. זהו הפארק המפורסם ביותר בעולם והוא תופס שטח נרחב באמצע העיר הסואנת ומהווה מוקד משיכה מהותי. זהו הפארק הראשון שהלכתי לראות כשהגעתי לניו יורק והוקסמתי לגלות בו חלקים כל כך שונים ומגוונים. אנשים רבים מבקרים את הפארק ונהניתי לשבת ולהתבונן בהם עושים שימושים שונים באזורים השונים. אך האם יודעים שכל גבעה, כל בולדר, כל פיסת דשא וכל עץ תוכננו והוצבו במקום? האם כולם יודעים שהעיר הייתה שם קודם והפארק נבנה אחריה? הבלבול נובע מכיוון שבחלקים רבים של הפארק מרגישים בטבע, במסלול טיול טבעי לחלוטין דבר היוצר תחושה כאילו פעם היה פה יער ענק שעליו נבנו הבניינים. בהליכה בפארק הבחנתי בסוגים שונים של מבקרים. רבים מהמקומיים שהגיעו לקרוא ספר בפינה שקטה, כאלו שהוציאו את הכלב לטיול, הספורטאים שבאו להתעמל, אימהות עם עגלות ילדים, משפחות שבאו לשבת ולשחק על הדשא ובגני השעשועים, מטיילים עם תיק ונעלי הרים שבאו לטייל, לוליינים ונגנים שבאו לעבוד ועוד ועוד. אני חושבת שזה הדבר העיקרי שהופך את הפארק לכל כך מיוחד. עצם העובדה שהוא מציע הכל ולכולם, ובו נפגשים כל סוגי האוכלוסייה ללא הבדל וללא יוצא מן הכלל. הוא מסוגל לאחד ולהכיל בתוכו כל אחד ואחד, בלי להרגיש את השוני. החוויה שהפארק מציע והשהייה בו, כאילו מנטרלת אותך ממה שאתה מחוצה לו וכולם ביחד חווים את זה ומרגישים את זה. 

פארק נוסף שחיכיתי בכיליון עיניים לראות היה ההיי ליין. קודם כל מכיוון שעשיתי עליו תקדים בסמסטר הראשון, ולאחר חקירה מעמיקה, בניית מודלים והבנת מורכבותו, היה לי חשוב לראותו במו עייני. הסיבה השנייה היא פשוט בזכות הגאונות של הרעיון, החשיבה והיצירה שלו. לקחת דבר מסוים שהתיישן, שאין בו שימוש והוא אף מהווה מוקד שלילי המשפיע לרעה על האזור, ולהפוך אותו לדבר מופלא ומדהים ביופיו ללא הפרעה למה שקורה מתחתיו זה דבר נדיר ומרתק בעייני. לשמחתי הרבה האתר לא אכזב אותי (גודל האכזבה כגודל הצפייה) ונהניתי מכל צעד וצעד במקום. מדהים לגלות כמה האתר מציע בשטח כל כך צר, כמה מפלסים, כמה מרחבים וכמה עושר הוא מצליח לאכלס בתוכו. למדתי המון מהפרויקט, בעיקר מהדינמיות שלו ומהיכולת שלו להשתנות ולהתאים את עצמו לצרכים של המבקרים. הכיסאות המתגלגלים, הצמחייה שמשתנה בהתאם לעונה, האזורים הפתוחים המשמשים לתערו־ כות משתנות, ועוד.

רק בביקור במקום ניתן להבין כמה הוא מיוחד. התנהלות העיר ממשיכה כרגיל ללא כל הפרעה. הפארק פשוט קיים שם, על גשר, מעל הכבישים, המדרכות, המכוניות, המסע־ דות והאנשים ומאפשר להם כמעט בכל רגע נתון לעלות לכמה רגעים של שלווה והתנתקות מההמולה. יש הבדל מהותי בין ההרגשה מתחת לגשר ולהרגשה עליו ומדהים איך בדיוק באותה נקודה על כדור הארץ במרחק כמה מטרים למעלה או למטה ניתן להרגיש כל כך שונה, הודות לצמחייה ואלמנטים נוספים שמרכיבים את המקום.
קשה לי להצביע על מקום אחד שהכי אהבתי בפרויקט כי אהבתי את הכל. אבל בין הבולטים ביותר היו פינות החמד הקטנות באמצע הדרך כאשר השביל המרכזי ממשיך במסלולו ומידי פעם כאילו נמתחים ממנו לצדדים עוד תתי שבילים קטנים אשר מכניסים את המטייל לתוך ״כוך״ מוקף צמחייה. החלטתי לסטות מן השביל ולהיכנס לאחד הכוכים. ההרגשה הייתה שונה מאשר ההרגשה על השביל. הניתוק הזה מהעיר שהזכרתי כבר קודם רק מתגבר ומתעצם לרמה שלא ניתן לראות, לשמוע או להרגיש את העיר. הבנתי כמה מעט צריך בכדי ליצור מרחבים אשר יוצרים תחושות שונות. מקום נוסף ומרכזי ביותר הוא אזור הישיבה על הטרסות היורדות לחלון גדול המשקיף לרחוב. זהו מקום שמבחינ־ תי משקף בצורה הטובה ביותר את מטרת הפרויקט ואת כוונותיו- שמירה על ההתנהלות העירונית מתחת לגשר תוך כדי השריית חוויה של רוגע והתנתקות ממנה. ישיבה על הטרסות גרם לי להרגיש מחוברת לרחוב ולמתר־ חש בו תוך כדי ישיבה נעימה ושקטה.

אתרים רבים הרשימו אותי בעיר ומחוצה לה אך אלו שריגשו אותי יותר מכל היו דווקא הפארקים הקטנים והנסתרים, "חדרי הבריחה"- פיילי פארק וגרינאייקר פארק. הדבר שמייחד אותם כל כך ומפריד אותם משאר הפארקים היא לדעתי העובדה שהם חלק בלתי נפרד ממערך הבניינים והמרחב העירוני, כאילו עוד בניין בלבוש אחר. לא היה צורך להקצות להם שטח נפרד במיוחד בשבילם, הם ממוקמים בין הבניינים, בשטח צר ולא מאוד עמוק ומספקים למבקרים "בריחה" מהרחוב הסואן. מדהים שבשנייה אחת, במרחק של צעד אחד בלבד, מתקבלת התחושה שהגעתי לעולם אחר. בשנייה הרעש של העיר נכבה ומגיעים צלילים חדשים לאוזן. הטמפ' משתנה, האור משתנה, האוויר והתחושה. הרחוב כאילו נעלם אבל במבט לאחור עדיין ניתן לראות אותו.

הפשטות שבפיילי פארק הפתיעה אותי ולמדתי ממנו הרבה. השימוש בחומרים, אפקטים וצמחייה היה מינימלי ועם זאת הפארק מצליח לממש את מטרותיו. זרם המים הנשפך מהקיר ניתק אותי מרעש העיר, הפרחים הצהובים בכל כד וכד משכו את עיניי ומיקדו את מבטי לשולחנות ולכיסאות. העצים בעלי עלווה ירוקה בהירה ומושכת גם היא את העיניים ונותנת למקום תחושה של רעננות, בניגוד לעיר. 
הסיור כולו וההליכה בעיר עצמה ובפארקים השונים גרם לי להתבונן ברמת המאקרו על התנהלות העיר וקבלת ההחלטות בה. ישנה הבנה ומודעות לחשיבות של פארקים בעיר כל כך סואנת ולעיתים אפרורית, דבר שאין מספיק בישראל. משיחות רבות עם אדריכלים שונים הבנתי שלא תמיד הייתה מודעות והתחשבות ולעיתים היה צורך לדחוף יותר ו"למכור" בדרכים כאלה ואחרות את הפרויקטים בכדי שיצאו לביצוע. דבר זה גרם לי להבין שגם פה בארץ יהיה עליי לעשות מאמצים רבים בכדי להסביר את החשיבות שבפרויקטים מסוג זה ואת ההשפעה שלהם על המרחב העירוני ועל האנשים בה. 
לסיכום, לא סתם ניו יורק מלאת תיירים ואנשים. מסקנתי מהקורס היא שיש השפעה ישירה של הפארקים על העיר. הפארקים מוציאים את האנשים מתעסוקתם ומההסתגרות בבתים או במשרדים בין אם לכמה רגעים ובין אם ליום שלם, דבר המשפיע על נראות העיר והתנהלותה. העיר חיה ונושמת בכל רגע ורגע.

רמה קנטור


ניו יורק. עיר כל כך עצומה. רק השם מרגיש בו בזמן מפחיד ומרגש.
מרחוק, העיר נתפסה לי כמאיימת. מגדלי ענק יוצרים את קו הרקיע ומרמזים על מקום בו הכל קורה בקצב מהיר.
כשהגעתי לעיר, איבדתי את עצמי בהתחלה, לוקחות כמה שעות עד שמאמצים את אופי העיר ומבינים אותה לעומק.

אי אפשר שלא להסתובב ברחובות מנהטן ולא להרים את הראש מעלה. בניינים עצומים עטופים קירות מסך, כאילו מרמזים על הדברים הקורים בפנים אך ברוב המקרים משקפים את צבע השמים. עם הסטת המבט מטה, נראים נחילים של אנשים, רצים ממקום למקום (והרי ידוע שהניו יורקרים הולכים מהר מאוד), כאילו רודפים אחר המטרה הבאה שלהם בליווי קפה to go.

כמות כל כך גדולה של אנשים, שהחוקים החלים על הרכבים, חלים גם עליהם. אם לא תלך בצד ימין, מישהו יתנגש בך. לעיר יש חוקים משלה, והיא לא תשתנה בשביל אף אחד. גם לא בשביל תיירים.
אם תרצה להימנע מנחילי האנשים המציפים את הרחובות, תוכל לרדת במדרגות המפוזרות בעיר ולהגיע לנחילי האנשים המציפים את הסאבוויי. עולם מקביל ופשוט למדי, מתחת לקרקע, שמאפשר הגעה לכל מקום בעיר בזמן מאוד קצר.

בין בלוקים עצומים ושווים בגודלם, מלאים בטון וזכוכית, נמצאים פארקים קטנים, מוחבאים כפנינות נסתרות, וביניהם כמובן הגדול ביותר, הסנטרל פארק, פיסה הנראית טבעית לחלוטין מוקפת יער של גורדי שחקים.
צעדים ספורים מהרחובות המקיפים את הפארק ונראה כאילו הגעת לעולם אחר. עולם המנוגד לחלוטין למקום בו צעדת דקות ספורות לפני. גוונים ירוקים, צמחיה, בעלי חיים ומפלי מים. תכנון מושלם של טבע אידיאלי. השקט, ציוציי הציפורים והרעש הבוקע מאלמנטי המים הפזורים בפארק הופכים אותו לקסום ומשכיחים ממך את העובדה שאתה נמצא בעיר הכי תוססת וסוחפת בעולם.

נראה כי פיסות הדשא הפזורות בעיר מנוצלות באופן הכי טוב שניתן. המוני ניו יורקרים מציפים אותם כאילו אוחזים בחתיכות אוויר לנשימה ומנצלים רגעים רבים כדי להתנתק ולו במקצת מגושי הבטון בעיר.
בין כל גוש בטון ופיסת דשא יש תווך. בעיר הזו, כל תווך, כל גוש בטון וכל פיסת דשא עשויים כהלכה. האקלקטיות העצומה מביאה כל כך הרבה עושר ומגוון לעיר שלא מאפשרים מנוחה ויזואלית ורק מוסיפים עוד ועוד עניין.

בקורס, למדתי להעריך את פיסות הדשא והתווך. לשטחים ציבוריים פתוחים שלא מוקפים בקירות וגג יש ערך גבוה מאוד אם יודעים לתכנן אותם בצורה טובה. זה המקום אליו אנשים מגיעים כדי להירגע, כדי להיפגש ולהנות, כדי לחוות ולהכיר. אומרים שניו יורק היא העיר הבודדה בעולם, אבל נראה שהתושבים שם מגשימים את עצמם ומפריכים את האמירה הזו בעיקר בזכות השטחים הירוקים הקסומים הללו.